ואז, ממש בסוף הטיול, הגענו למסעדה אינדונזית בהונג קונג.
אחרי רצף כישלונות קולינרים שחווינו בעיר, זו היתה נקודת אור שהחזירה את הטיול למסלול הנכון.
שם המסעדה הוא תאריך ההקמה שלה (עם הכוכבית במקור), ובגלגול הנוכחי היא נמצאת בקומה עליונה של בניין משרדים ומעוצבת כחלל לופט פתוח וסופר טרנדי. קורות עץ, בטון חשוף, מטבח פתוח, אווירה חשוכה ורעש כללי מהסוג השמח. האוכל לעומת כל המודרניזם הזה היה אותנטי ונפלא.
הזמנו לחם וקיבלנו קרקרים ברוטב סמיך ונהדר.
דג חריף בטירוף שבושל בפרחי בננה והגיע בקדרת אבן רותחת שהמרק המשיך לבעבע בה.
מראה לחריימה שלנו מאיפה הדג משתין (מקווה שלא שורף לו)
מרק קארי אינדונזי מעודן ונפלא
בתוך הקונוס היה אורז ג'ינג'ר צהוב ומסביב דגימות צמחוניות ממאכלים שונים של המסעדה, עם רוטב גאדו גאדו מסורתי (על בסיס בוטנים).
אורז שבושל בחלב קוקוס ואודה בעלה בננה. גן עדן קטן שלא רציתי שיגמר.
נודלס סנדרטיים אבל טובים.
המנות עצומות וקשה להשתלט על הכל, בעיקר כשכל דבר היה כל כך טעים.
דרך האוכל הזה הכרנו מטבח אסייתי חדש על בסיס של קארי, קוקוס, בוטנים ותיבול חזק.
הבעייה שאחרי ארוחה כבדה כזו הגוף סירב לקום ואילץ אותנו להמשיך לרבוץ על הספסלים ליד החלון.
חדשנו את האנרגיה של העייפות הנצברת מכל הטיול, שתינו קפה מוצלח והשקפנו על גורדי השחקים שמסביב. פתאום הכל היה שקט והגיוני כל כך.
אני חושב שהמתנו ככה שעה או שתיים.
לאט לאט העיר חזרה לעצמה והמסעדה התרוקנה מאנשים, עד שנשארנו אחרוני הלקוחות.
השקט הזה בפנים, והזכוכיות שבודדו את הרעש מבחוץ היו בדיוק מה שהיה חסר לנו במשך כל הימים האחרונים.
לאט לאט העיר חזרה לעצמה והמסעדה התרוקנה מאנשים, עד שנשארנו אחרוני הלקוחות.
השקט הזה בפנים, והזכוכיות שבודדו את הרעש מבחוץ היו בדיוק מה שהיה חסר לנו במשך כל הימים האחרונים.
רק כשכמה עובדי מטבח תשושים אחרונים התיישבו לנוח בעצמם בסוף הסרביס, קמנו ויצאנו בכוחות מחודשים אל העיר הפסיכית שמחכה למטה.
המטבח האינדונזי ממש מקופח ואין לו מספיק הערכה
השבמחקנראה טעים מאוד